<h1>פירוש רבינו שלמה בן היתום — מו"ק</h1>
<h2>דף טו.</h2>
[מו"ק י"ב ע"א] תנו רבנן אין מרביעין כמו לא תרביע כלאים [ויקרא י"ט], אין מעלין חמור על חמורה ולא סוס על סוסיא כיוצא בו אין מרביעין בבכור משום שנ' [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך, כיון שהרביע על הפרה נמצא שעשה בו עבודה, אבל פטר חמור שלכהן עושה בו כל צרכיו, ולא בפסולי המוקדשין, כגון כבש עולה שנפל בו מום ונפסל אסור להרביעו על כבשה, והוא הדין לשור שלמוקדשין בין שלעולה בין שלשלמים אם נפל בו מום ונפסל אסור להרביע בו, אין מרביעין לפי שהיא מלאכה שצריך לאחוז הנקיבה ולטרוח עם הזכר והרי היא מלאכה וטירחא יתירא, תנייא אידך, ברייתא אותה, ויש מפרשין תניא זו כתרגו' מי האיש הלזה [בראשית כ"ד] מאן גברא דיכי, וכן קירייתא דך דעזרא [ד'], אין מרביעין בחולו שלמועד ר' יהודה אומ' חמורה שתבעה מרביעין עליה בשביל שלא תצטנן, דרך הוא לאתון שמבקשת להיבעל בשריפות ומחזרת אחרי החמור בעת תאוותה, מרביעין עליה שלא תתקרר ותתבטל מתאוותה והרי היא כדבר האבד ופסידא יש בה אם לא יעשה, ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות פי' לבקרות לדיר כגון גדרות צאן נקרא בקרות, ויתכן לפרש דיר שלבקר ממש מכניסין שם גמלים זכרים ונקיבות וכן סוסים וחמורים ומריאים והן נרבעין מאיליהן.
<h2>דף כח:</h2>
[מו"ק י"ג ע"א] אמר אביי נקיטינן טימא טהרותיו שלחבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מאי טעמ' היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וכי קנסו רבנן לדידיה כול', ואיתה להאי מימרא דאביי בפרק השולח גט לאשתו [מ"ד ע"ב] טימא טהרותיו שלחבירו מפרש במסכת בכורות [כ"ח ע"ב] דאגע שרץ בטהרותיו, תפש עכבר מת והשליך אותו בתוך טהרותיו וטימאם, היזק שאינו ניכר הוא, שהרי כמו שהיו שם לא נוספו ולא נחסרו.
<h2>דף כט.</h2>
[מו"ק ה' ע"ב] תנו רבנן אין מציינין כול', ולקמיה פריך וכזית מן המת לא מטמא באהל כול', ומפרק שפיר, עצם כשעורה אינו מטמא באהל דהילכות טומאה קבלה היא, כך קיבלו מהר סיני, שדרה (של)שלשלת חליות הגוף שהוא יסוד האדם, ועל הגולגלות, תפוח ראש האדם, ועל רוב מניינו, רוב צלעותיו, רוב בניינו קולית הוא עצם שהוא (מניינו, רוב צלעותיו) מארכובה ולמעלה ונקרא קולית כדאמרינן במסכת נידה [כ"ד ע"ב] צבי לא הישגתי וקולית לא כלתה, הוודאות, הואיל והכל בקיאין בהן, על הספיקות כול' מפרש לה ואזיל, ואין מעמידין ציון במקום הטומאה דווקא אלא בסמוך לה כי פעמים שיבואו אוכלי טהרות לחסות בצל הציון ופעמים שילך ויפגע בו פתאום ויטמאו טהרותיו ואין מרחיקין עוד הציון הרבה מן הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישר' מפני שייראו נושאי טהרות לעלות ואומ' מי יוכל לשמור עצמו מציונין כל כך כי יתמעט רוחב הדרכים הילכך צריך לציין בסמוך לטומאה, וכזית מן המת לא מטמא באהל, בקשיא, מצומצם בברייתא דתנו רבנן בכזית מצומצם עסיקינן שהוא הולך וחסר וכיון שהולך וחסר כלה בקרקע ואין מציינין עליו, הא כזית שלם ודאי מטמא באהל דהא תחילת בריית האדם בכזית כדאיתה בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] רביעית דם נתתי בכם כול', ואוקימנא במסכת מנחות [ק"ד ע"א] רביעית [דם] כשיקרש יעמוד על כזית, מוטב ישרפו עליו תרומה [לפי שעה ואל ישרפו עליו תרומה] לעולם אם יציינו בשבילו ושוב אם יפול הציון חוזרין ומציינין והיינו לעולם, ואילו הן הספיקות, הא מפרש לה ואזיל, אילן המיסך על הארץ ואין ידוע תחת אי זה גוף מהאילן הטומאה והיינו ספיקא, פרועות כמו ופרע לא ישלחו [יחזקאל מ"ד], בולטות מן הקיר היינו יוצאות מן הגדר, מלא מענה מהלך צמד שוורים מאה אמה כלומ' תלם קריעת המענה, מנפח אדם כול', לגבי עולי רגלים ועושי פסח, ושדה שנחרש בה קבר בית הפרס קרו לה, אין והתניא בסיועא כול' שאבד בה קבר לא ידעו היכן הוא הקבר מיהו יודעין שנקבר שם איש יהודי שנחרש דשתו המחרישה ונטחנו העצמות וכלו להן ואי איפשר שלא נשתייר מקולית וזולתה דבר מועט, ושדה בוכים ומפרש שדה שמפטירין בה מתים שיביאוהו אנשי עיר זו עד מקום פלנ' ויצאו אנשי אותה עיר האחרת לקראתם ובוכין יחדיו ואז יקחוהו ויוליכו אותו לחברון או למקום שהן רוצין ואומ' לו למת לך בשלום והיפטר ממנו בשלום, והיינו מפטירין, עניין אחר מספידין והיא היא ששם מקוננים ומספידין עליו ובוכין, וטעמא מאי אין הולכין אוכלי תרומה בשלשת בית הפרס הללו אמ' ר' חסדא משום ייאוש בעלים נגעו בה באותה שדה שמפטירין בה המת לפי שהביאוהו ממקום רחוק ונידלדל אבר ונפל שם נתייאשו אילו עם אילו והניחוהו שם לעניין אחר וטעמא מאי אסור לעבור לאוכלי תרומה בו וכי בשביל שמפטירין שם המת יהיה השדה טמא, אמ' רב חסדא כול', ושדה שנחרש בו קבר לא בעיא ציון דקא מתרץ הא דקתני מנפח אדם בבית הפרס כשנחרש מה טיבה אם יש שם ספק טומאה אי לא, יש בה אילנות בידוע שנחרשה אותה שדה לצורך האילנות ונידשה הטומאה שהיתה שם ואין האילנות מאהילין עליו ומטמאין אותו ותרומותיו אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא על חנם צויינה, אלמא מדקתני מצא בגוה מצויינת מכלל שבית הפרס שנחרש מציינין אותו, וקשיא לרב פפא דתריץ לעיל לא קשיא כול' כאן בשדה שנחרש בה קבר אין מציינין אותו כאן בשדה שאבד בה קבר מציינין, ר' יהודה אומ' לעולם לא הוי השדה בחזקת חרוש עד שיהא שם זקן או תלמיד שיעידו בדבר אבל מסתמא מציינין, רב פפא אמ' לעולם בית הפרס שנידש לא בעי ציון כדתריץ מעיקרא וזו התניא דתניא מצא שדה מצויינת בשדה שאבד בה קבר ועמד רב פפא בטעמיה, ואקשינן וליחוש דילמ' אילנות מגואי וטומאה מאבראי וכל העובר שם יטמא, תריץ כדאמ' עולא, לא ידענא היכא אמרה עולא להא מילתא, [ו' ע"א] ודילמ' איפכא טומאה גואי ואילנות מאבראי וסוף סוף יטעו נושאי תרומה, ואמאי קאמ' לעיל בידוע שנחרש בה קבר, תריץ איבעיתימ' במסובכין, באילנות מסובכין כמו נאחז בסבך [בראשית כ"ב], כלומ' שאינן עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבבין בכל השדה דודאי נחרשה כל השדה בשביל האילנות, תירוצא אחרינא ואיבעיתימ' הא אמרינן לעיל אין מרחיקין כול', וכיון שסמך הציון לאילנות ודאי טומאה נמי בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות.
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק ז' ע"ב] למימרא דבכהן כול', אין והתניא בניחותא כאידך תניא דלעיל דבניחותא, וכולן בסיפרא שנויות, ולאיצטליתו כדמתרג' שמלות [בראשית מ"ה] איצטלוון דלבושין, כלומ' לו ולבגדיו, מדתני הכא נותנין לו מכלל דבכהן תלייא מילתא, (ר' אומר אינו צריך ללמוד אותו מפסוק וביום הראות, אלא מנלן דבכהן תלייא מילתא מהכא וצוה הכהן) וכן ברגל דשמחת חתן הוקשה לרגל דכת' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה וכת' נמי [ירמיה ל"א] והפכתי אבלם לששון מה אבל שבעה אף שישה שבעה, היינו חתנות שבעת ימי המשתה דחתן כיון שנכנס לחופה בשבע ברכות הוה ליה כנכנס לחג לרגל, מה רגל דוחה אבילות אף חתן בהיכנסו לחופה דוחה האבילות כדאיתה בראש מסכת כתובות [ד' ע"א], [ר' אומר אינו צריך ללמוד אותו מפסוק (ויקרא י"ג) וביום הראות, אלא מנלן דבכהן תלייא מילתא מהכא (שם י"ד) וצוה הכהן] ופנו את הבית וגו', אם ממתינין, הכהן ממתין עד שיפנו הבית מפכים קטנים כדאוקימנא בסיפרא [מצורע פרשתא ה' י"ב], והיינו דבר הרשות, כל שכן לדבר מצוה לחתן לשמוח שנ' [דברים כ"ד] ושמח את אשתו אשר לקח, וברגל [שם ט"ז] ושמחת בחגך, מאי בינייהו, מיכדי בין ר' ובין ר' יהודה בי"ר יוסי מיכדי תרוייהו שפיר קאמרי, אמ' אביי משמעות דורשין איכא בינייהו, סברת ופירוש הפסוקים איכא בינייהו, מר לא משמע ליה ממקרא דמר, ומר לא משמע ליה ממקרא דמר, רבא אמ' דבר הרשות איכא בינייהו דר' (יוסי) [יהודה] בי"ר (יהודה) [יוסי] סבר מופנו את הבית לא גמרינן דחידוש הוא דהא [ח' ע"א] בכל טומאה וטהרה אבנים ועפר אין מקבלין טומאה ולא פשוטי כלי עץ כגון עצים שמקרין בהן, והכא לגבי צרעת הבית מקבלין טומאה וכיון דהוי חידוש ליכא תו למילף מיניה טעמא אחרינא אלא חידושו בלבד.
[מו"ק ז' ע"א] פיס'. [משנה] ר' מאיר אומ' רואין את הנגעים בתחילה להקל כול' מפורשת בגמ' ועוד אמ' ר' (יהודה) [מאיר] פעמים שיקשה התלמוד מאי קאמ' עד דקאמ' ועוד, כלומ' כששונה שום תנא משנה ונכנסו בתוך דבריו שנים ושלשה תנאים אז צריך לומ' ועוד, וכי האי גוונא מקשינן בעירובין [כ"ג ע"א] ובמקומות רבים, [גמרא] אנטר, תניא ר' מאיר אומ' רואין את הנגעים להקל, כלומ' אדם מצורע מוחלט בא הכהן ורואהו לטהרו, פ"א אדם שהיה בו ספק צרעת שלא הראה עדיין לכהן אמ' היה ר' מאיר שיכול הכהן לבוא ולראותו אם הוא טהור שאינו צרעת אמ' לו טהור אתה כדי לשמחו במועד והיינו להקל, אבל לא להחמיר שאם יראהו מצורע לא יאמר הכהן טמא אתה אלא יניחיהו וילך לו עד שיעבור המועד ואז יטמאהו שמאמר הכהן עושהו טמא דקיימ' לן על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע [דברים כ"א], לעולם אינו טמא אלא על דיבור כהן, ר' יוסי אומ' כול', אדם שהיה בו ספק צרעת אסור לכהן לראותו אינו רשאי לזוז מעליו עד שיאמר לו מה הוא או טמא או טהור כדקיימ' לן לטהרו או לטמאו, כשם שהוא חייב אם יראהו טהור לומר לו טהור אתה, כך אם יראהו מצורע חייב לומר לו טמא אתה, והיינו לא להקל ולא להחמיר, אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר שהרי כשיראהו כהן מה יעשה לו מטהרו מהסגרותו שבהסגר ראשון אינו טעון צפרים דתנן [מגילה ח' ע"ב] אין בין טהר מתוך הסגר לטהר מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים, והרי הוא משמחו והיינו להקל ודברי ר' יוסי במוחלט דאין כהן רואהו שאם רואהו שהוא טהור מטהרו ואם יראהו שהוא מצורע מטמאו ונמצא מצערו שהרי מפרישו מאשתו כדבענן למימ' לקמן דיותם היה לו לעוזיהו בימי חלוטו וצוותא דאיתתיה עדיפא ליה, והיינו לא להקל ולא להחמיר, ויש מפרשין ר' פליג עלייהו דר' מאיר ור' יוסי, ובא עכשיו ר' כמכריע ביניהן ומפרש דבריהן, אמ' רבא בהסגר ראשון כול', דקיימ' לן בסיפרא לאדם שני שבועות, ולבתים שלש שבועות, כול' עלמ' לא פליגו אפי' ר' יוסי מוד' שמותר לראות דמה נפשך אם טהור הרי הוא טהור לאלתר שאינו צריך לא תגלחת ולא ציפרים, ואם טמא הוא כדקאי קאי, [ז' ע"ב] מר סבר בכהן תלא רחמ' כול', כדמפר' ואזיל, ומר סבר, ר' יוסי, לטהרו או לטמאו כדפרישנא לעיל.
[מו"ק י"ג ע"א] פיס' ושולה פשתנו, בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כיוון מלאכ(ת)תו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו להפקיר אותה מלאכה שכיוון אביו במועד לעניים אם תימצא לומר צרם אוזן בכור, צרם משך עד שקילקלה וחתך ממנה כדי להטיל בו מום, והתורה אמרה [ויקרא כ"ב] לא יהיה בו, ודרשינן לא יהיה בו קנסו בנו אחריו מלאכול מאותו בכור ויתנוהו בית דין לכהן אחר, משום דאיסורא דאוריתא כדאמרינן לא יהיה בו ואם תימצא לומ' אם תדקדק דבר זה ותעמידינו על מיצויו, ותיפשוט דלא קנסו ליה לבריה, מכר עבדו לגוים ומת קנסו בנו אחריו משום דבכל יום מפקע ליה ממצות שעבד שישנו ביד יש' חייב בברכת המזון ובקרית שמע ובתפילה כדתנן בפרק מי שמתו [כ' ע"א] ובקידושין ונמצא שנטל ממנו ייחוד השם, לפיכך קנסו אותו להוציאו לחירות, הכא מאי זה שכיון מלאכתו במועד, לגברא קנוס רבנן והא ליתיה דהא מית, או דילמ' ממונא קנסו רבנן, והא ישנה לפנינו, אמ' ליה ר' זירא לר' ירמיה תניתה, שניתה כיוצא בה שדה שניקווצה שהוסרו קוציה ממנה בשנה השביעית תזרע למוצאי שביעית, דהא אמרי' בפירקין דלעיל [ג' ע"א] כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך ואפי' לקווץ ניטייבה או נידיירה שהביא זב(ו)ל לתוכה עד שניטייבה, היינו נשתמנה, נידיירה שהביא בתוכה בהמות לדור שם כדי שימלאוה מצאתם לא תזרע למוצאי שביעית, ואמ' ר' יוסי נקיטינן, הלכה פסוקה היא בידינו הטיבה ומת מותר לבנו לזורעה אלמה לדידיה קנסו רבנן ולא לבריה, בוא ופשוט כיון מלאכתו במועד מיכאן, וכן הלכה, ובכולם נמי נפסקה הלכה כן כל אחד במקומו שלא קנסו בנו ולא באחד מהם, אמר אביי נקיטינן טימא טהרותיו שלחבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מאי טעמ' היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וכי קנסו רבנן לדידיה כול', ואיתה להאי מימרא דאביי בפרק השולח גט לאשתו [מ"ד ע"ב] טימא טהרותיו שלחבירו מפרש במסכת בכורות [כ"ח ע"ב] דאגע שרץ בטהרותיו, תפש עכבר מת והשליך אותו בתוך טהרותיו וטימאם, היזק שאינו ניכר הוא, שהרי כמו שהיו שם לא נוספו ולא נחסרו.
